ניתן לעצור את הזיקנה 

לסרטן, לסוכרת ולמחלות דגנרטיביות כמו אלצהיימר ישנו מכנה משותף: אלה הם כיום גורמי המוות הטבעי העיקריים, בשל הקפיצה  שחלה בתוחלת החיים.  "מדוע למצוא מזור למחלות הכרוניות המאפיינות את תוחלת החיים העולה, במקום לטפל בגורם המוות העיקרי, שהוא הזיקנה?" שאל בחודש מרץ 2012 חוקר הגנטיקה הידוע פרופ' ניר ברזילי, בהרצאת אורח בבית החולים רמב"ם, כאשר שב אל המקום בו למד רפואה, ממקום שבתו הנוכחי בניו יורק.

ספרי "לזרוס לונג בן 213", העוסק ברפואת העתיד על בסיס מחקרי ההווה בישראל, מציב הבחנה ברורה בין אותם אנשי רפואה וחוקרים החיים בדוגמה המקובלת לפיה הזיקנה הינה תהליך בלתי נמנע, ושהשינויים שכבר התרחשו בתוחלת החיים בעולם המערבי הגיעו למיצויים, לבין חוקרים, שאין חולק לגבי מומחיותם, אך הם חושבים אחרת. לדוגמא, פרופ' מוסה יודעים, מגדולי הנוירו-פרמקולוגים בעולם, שחוקר את המחלות הגורמות לניוון נוירונים, ואשר המציא בטכניון את תרופת האז'ילקט לטיפול בחולי פרקינסון. כיום הוא עוסק בניסיון לטפל במחלות הדגנרטיביות המאפיינות את הזיקנה  ולא רק בסימפטומים שלהם. פרופ' יודעים מסביר שהמחלות הללו לא היו כאן כשתוחלת החיים היתה נמוכה, ועושה הקבלה בין הפיתרון שימצא למחלות אלו לפתרון העקרוני של הזיקנה עצמה – המאופיין  גם הוא באובדן נוירונים עקבי. פרופ' דורון מלמד, מומחה בעל שם עולמי במחקר הקשור במערכת החיסונית, גם הוא מבית הספר לרפואה בטכניון, מצוטט בספר כך: "הקונספט שקיים בביולוגיה הוא שלא ניתן לעצור את ההזדקנות, אבל הראיה החדשנית היא שההזדקנות לא בלתי הפיכה".

יתרה מכך, אנשי הגישה האנכרוניסטית, כמו הדעה הרווחת בכלל הציבוריות, אף מרחיבים את היריעה ותמהים מדוע כלל לטרוח ולהשאיר בחיים אנשים זקנים שהרי "מה שחשוב הוא איכות החיים ולא אורך החיים". אלא שהטענה הזו מעידה בעיקר על חוסר הבנה, והמציאות שונה מהמתואר בגישות המיושנות:

בשנים האחרונות חוקרים מופתעים בכל פעם כאשר הם מצליחים, למשל, להאריך חיי עכברים במעבדה במהלך תרפיה גנטית, ואז מתברר להם שמושאי המחקר לא רק חיים יותר אלא גם בריאים יותר. אולם, מי שחוקר את התחום יודע שאחד מהמאפיינים של אוכלוסיית האנשים שמעל גיל 100, הוא שהם כמעט ולא היו חולים במהלך חייהם. פרופ' ניר ברזילי אף הראה שלגבי מאריכי החיים אפילו גורמי סיכון כמו השמנת יתר או עישון לא מנעו את חציית גיל המאה. יש, אם כך, להפנים את טענתי הבאה, המעוגנת היטב במחקר: ההוצאות הרפואיות החלות על אדם מעל מגיל 100 בתקופה "השברירית" שלו, דהיינו בזיקנה הפליאטיבית, נמוכות מהוצאות המקובלות על אנשים שנפטרים בגיל 80, והתקופה שבה אדם שחי עד גיל 100 היה חולה קצרה עד כדי 20 אחוזים בלבד,  מתקופת המחלה של אנשים שחיו עד גיל שמונים.

הגישה המניחה שמי שחי יותר שנים צפוי ליותר שנות סבל רפואי היא מיושנת ומטעה לטעמי. בספרי ממחיש זאת סיפורה של אאוס, אלת השחר מהמיתולוגיה היוונית. בסיפור המיתולוגי מתאהבת האלה בטיתונוס, נסיך טרויה, ובעלה מקבל לכלולותיהם מתנה מזאוס אבי האלים – חיי נצח. התוצאה בסיפור זה היתה שבעלה הפך במהרה לקשיש סנילי במצב סופני - אך ללא סוף. האלה נאלצה להפוך אותו לחרק, וכך לדרוך עליו ולגאול אותו מייסוריו. זוהי בתמציתה הגישה המסורתית של מתנגדי הארכת החיים, בעוד שהמחקר העכשווי  מלמד שמי שזוכה לחיים מאד ארוכים, בהכרח גם בריא יותר במהלך חייו.

מי שנוטה להמשיך ולאפיין את הזקנים החדשים על פי חתך הגיל של מקבלי קצבת זיקנה מהביטוח הלאומי, יקבל בקרוב זקנים פעילים במשך כמחצית מחייהם, כמעט ללא ירידה מנטלית ופיזיולוגית. זוהי הסיבה שיחד עם הרופא הגריאטרי המומחה מבית החולים "כרמל", ד"ר גרי סינוף, הצגנו בספרי את "מדד סינוף לזיקנה": סדרת שאלות ראשונה מסוגה בעולם, המהווה מדד אישי לשאלה אחת: האם אדם במצב נתון הוא "זקן", ללא תלות בגילו.

עד אמצע המאה הנוכחית המדע יגיע לפסגות בלתי נתפשות במונחי ההווה. הרפואה, בעזרת הביוטכנולוגיה, תמחק את רוב המחלות הכרוניות, ואת הליקויים הגופניים האחרים נדע לתחזק במשך עשרות שנים. הביואינפורמטיקה תשלים את הישג היעד לפיו המחשוב יחבור לרפואה, וייווצר קשר ישיר בין המחשב לנבכי המוח – וממנו החוצה.

לכן, כדאי שנתחיל לתרגם את הכלל הבא, שילווה אותנו בתוחלת החיים הצפויה והמוגדרת כ"מגה חיים": אין זיקנה של עשרות שנים. זיקנה היא ערוב ימיו של האדם, תקופת חיים קצרה של שנים בודדות בלבד, רק במועד בו הוא מפסיק להיות אדם פעיל, והופך להיות "חולה שברירי" עם סוף בלתי נמנע.

קטעים ממאמר זה התפרסמו ב 23.12.12 במדור הבריאות של עיתון הארץ בעריכת דן אבן תחת הכותרת "העולם שייך למזדקנים"